החלטה בתיק בש"פ 10347/05

1.        ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' ענבר) שדחה בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי.

           נגד העורר הוגש כתב אשום המייחס לו חבלה בכוונה מחמירה וחבלה בנסיבות מחמירות, הצתה והתפרעות. לפי הנטען, דקר העורר באמצעות סכין את המתלונן מאחור בחלק גבו העליון במהלך סכסוך בעניין מקום חניה. עקב הדקירה אושפז הנדקר לחמישה ימים בבית חולים.

           בעקבות האירוע החלו התפרעויות במקום. במהלך ההתפרעויות הכה העורר באמצעות חרב את אביו של המתלונן על אמת יד ימינו באופן שנזקק לתפירת הפצע. עשרים וארבע שעות אחר כך ניגש העורר עם אחר לבית דודו של המתלונן והצית שני כלי רכב שנשרפו כליל.

2.        בדיון בפני בית המשפט המחוזי בבקשה שהגישה המשיבה למעצרו של העורר  עד תום ההליכים, לא חלק בא-כוח העורר על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. הדיון התמקד בקיומה של חלופת מעצר. בית המשפט המחוזי הורה על הגשת תסקיר. שירות המבחן המליץ בתסקיר על חלופת מעצר בדמות מעצר בית בבית אחיו של העורר, בפקוח אביו ודודו. חרף המלצת שירות המבחן קיבל בית המשפט המחוזי את התנגדות המדינה לחלופת המעצר שהוצעה ודחה את המלצת שרות המבחן בקבעו כי מסוכנותו של העורר גבוהה וחלופת המעצר שהוצעה אינה אפקטיבית.

           ערר שהוגש לבית המשפט העליון (בש"פ 5630/05 גזאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 19.6.05)) נדחה על ידי השופטת נאור שקבעה כי נוכח מסוכנותו של העורר שהתבטאה בשתי דקירות - האחת בסכין והשנייה בחרב - תוך זמן קצר, ולאחר מכן בהצתת שני כלי רכב השייכים למשפחת המתלונן, אין בחלופת המעצר הקונקרטית שהוצעה כדי לאיין את מסוכנותו.

           יומיים לאחר שניתנה החלטת בית המשפט העליון בבש"פ 5630/05 הנ"ל, פנה בא כוח העורר בבקשה לעיון חוזר והציע חלופה אחרת בדמות מעצר בית בביתו של מוכתר ואדי קדום, מר בסאם אבו הליל. בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' ענבר) החליט לדחות הבקשה בנמקו שאין בחלופה המוצעת כדי להשיג את מטרת המעצר.

           בהמשך, בא-כוח העורר פנה פעם נוספת בבקשה לעיון חוזר ובית המשפט המחוזי דחה גם בקשה נוספת זו, בציינו כי כפי שקבע בהחלטתו הקודמת, "ספק רב אם למרחק הגיאוגרפי בין מקום החלופה לבין מקום מגוריו של המתלונן יש כלל רלוונטיות, שכן מסוכנותו של המבקש לשלום הצבור אינה מוגבלת, בהכרח, לזירת האירוע, נשוא כתב האישום, אלא היא קיימת בכל מקום, לרבות באזור חלופת המעצר החדשה המוצעת עתה". כן חזר בית המשפט המחוזי על קביעתו לפיה "בחלופה המוצעת - בית פרטי פתוח, בפיקוחו של אדם מן הישוב, יהא חיובי אשר יהא - אין כדי להפיג את החשש הקיים מהמבקש לשלום הצבור". מכאן הערר שבפניי.

3.        ב"כ העורר טוען כי היה על בית המשפט המחוזי להיעתר לבקשה לשחרר את העורר לחלופה שהוצגה בפניו - מעצר בית בביתו של מר ג'מאל עבידו, אשר נכון לפקח על העורר משך כל שעות היממה. הוא הדגיש כי מרשו מצוי במעצר מאז יום 5.5.05, משפטו מצוי בשלב ההוכחות והוא מעריך כי המשפט צפוי להתארך נוכח הרשימה הארוכה של עדי התביעה ועדי ההגנה. לטענתו, נסיבות חדשות הקיימות כיום מטות את הכף אל עבר שחרורו של העורר. נסיבות אלה הינן, בתמצית: ההצעה לחלופה החדשה בבית מר עבידו; המחיר הכבד בו נאלץ מרשו לשאת - טקס נישואיו בוטל וגורל יחסיו עם ארוסתו לוט בערפל. אם לא יינשא בזמן הקרוב עשויים הנישואין להתבטל. בעניין זה מציין הוא כי הצעת המשיבה שהעורר יפנה לרשויות שירות בתי הסוהר בבקשה לעריכת טקס הנישואין מחוץ לכלא אינה מהווה פיתרון הולם למצבו, מה גם שאין כל ערובה לכך שבקשה שכזו תאושר; לאחרונה הושג "הסכם סולחה" סופי בין משפחת המתלונן למשפחת  העורר, תוך שהעורר מבקש להבהיר, כי מסמך הסולחה אינו מייחס לו אחריות אישית ועל כן אין הוא מכרסם בחזקת החפות העומדת לו.

           בדיון בפניי העלה הסנגור גם טענות נגד עצמת הראיות נגד מרשו, שלטענתו הינן ראיות נסיבתיות, והוסיף כי טענת השימוש בחרב על ידי העורר אינה עומדת עוד על הפרק. לדבריו, מדובר בסכסוך בין המשפחות שאין בו אשם. לטעמו, שינוי הנסיבות והטענות שהעלה לעניין הראיות, כל אלה הצדיקו בחינת החלופה המוצעת על ידי בית המשפט המחוזי וכך לא נעשה. הוא הוסיף כי החלופה הינה חלופה הולמת בביתו של אדם מבוגר וכי מאז האירוע נשוא כתב האישום לא היה העורר מעורב באירועים אלימים אחרים, הוא נעדר עבר פלילי וכל אלה מוליכים למסקנה כי אין נשקפת כל סכנה ממנו.

4.        ב"כ המדינה טענה כי אין בפנינו כל שינוי נסיבות: עניין החתונה היה ידוע עוד בראשית הדרך והמשיבה הבהירה כי תראה בחיוב יציאה לחתונה. הסכם הסולחה גם הוא היה ידוע אולם אין בו כדי לאיין את מסוכנותו של העורר. ב"כ המדינה הדגישה בטיעונה את מסוכנותו של העורר, את חומרת האירוע נשוא כתב האישום על רקע העובדה שראשיתו בסכסוך בענייני מקום חניה. שני האירועים בגינם עומד העורר לדין - דקירה והצתה - אירעו בהפרש של 24 שעות, והם מגלים אלימות חמורה. אף שהמשיבה חזרה מטענותיה בדבר שימוש בחרב על ידי העורר, נותר על כנו האישום בגין הדקירה בסכין ובגין ההצתה וההתפרעות ואלה חמורים בפני עצמם. אשר להליך נגד העורר היא העריכה כי פרשת התביעה תסתיים בתוך יום דיונים אחד וציינה כי מועדי הוכחות בוטלו או נדחו לבקשת ב"כ העורר. עוד טענה כי העובדה שההגנה מבקשת לזמן רשימה ארוכה של עדים אינה צריכה להוות שיקול במסגרת בחינת הבקשה לעיון חוזר. בסיכומם של דבריה טענה כי מסוכנותו של העורר עומדת בעינה ועל כן אין האפשרות של חלופת מעצר בבית מר עבידו, שאינו מצוי במרחק רב ממקום האירוע, מהווה חלופה הולמת שתאיין את מסוכנותו.

5.        לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי דין הערר להידחות. העבירות המיוחסות לעורר חמורות והן נותרות בחומרתן גם כיום, משאין המשיבה עומדת עוד על טענתה בסעיף 3 לכתב האישום כי העורר הכה אדם בחרב.

           טענת שינוי הנסיבות אף היא אינה מבוססת לטעמי. ככל שרצונו של העורר להינשא לבחירת לבו מובן לי, וכך גם הקושי שבשהייה במעצר, הרי שעניין זה היה בפני בית המשפט המחוזי עת ניתנו החלטותיו הקודמות, מה גם שהפתרון שהעלתה המשיבה - פניה בבקשה לשירות בתי הסוהר על מנת לקבל חופשה לרגל החתונה והנכונות העקרונית שהביעה המשיבה להסכים לבקשה שכזו - טרם מומש ולא די בכך שב"כ העורר יפטור אפשרות זו באמרו כי אין בכך פיתרון הולם.

           אשר להסכם הסולחה, הרי שאף שיש לברך על הסכם זה ולקוות שהוא יביא לשוך הסערות ולרגיעה בין הצדדים, הרי שאיני רואה ליתן לו משקל מכריע לצורך ההחלטה בעניין המעצר. האירועים הנטענים בכתב האישום הינם אירועים חמורים שגרמו לפגיעות בגוף וברכוש. עצם החתימה על הסכם הסולחה אינה יכולה להבטיח לטעמי כי אירועים אלימים שכאלה לא יישנו בין הצדדים ובעיקר אני מוצאת קושי לשים בו מבטחי לאחר פרק זמן קצר יחסית מאז נחתם ההסכם. מכאן, החתימה על הסכם הסולחה אין בה להבטיח כי הוסר הסיכון לפגיעות נוספות בין משפחת העורר למשפחת המתלונן, פגיעות במהלכן עשויים להיפגע גם עוברי אורח שאין להם כל קשר לסכסוך האמור (ראו גם: בש"פ 2876/03 טריף נ' מדינת ישראל (לא פורסם) וההפניות שם; בש"פ 8512/02 נסראלדין נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5982/02 אבו שמס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לפיכך, מקובלת עליי עמדת בית המשפט המחוזי כי אין בעצם הסכם הסולחה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר.

           אוסיף, כי כפי שניתן להתרשם, אין מדובר בתיק מורכב ביותר ועל כן להערכתי, המשפט לא אמור להתארך. כן לא ניתן להתעלם מכך שדיוני הוכחות בתיק לא התקיימו לבקשת סנגוריו של המשיב. במצב דברים זה קשה ליתן את מלוא המשקל לטענה בדבר משך הזמן בו נתון העורר במעצר.

           כפי שציינה השופטת נאור בבש"פ 5630/05, מסוכנותו של העורר עולה מהמעשים המיוחסים לו. לא מצאתי כי עלה בידי הסנגור להראות כי מסוכנותו של העורר פחתה או כי אכן חל שינוי נסיבות של ממש שלא ניתנה עליו הדעת. חלופת המעצר המוצעת אצל מר עבידו, ואיני מטילה חלילה כל דופי במר עבידו עצמו, אין בה לטעמי כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר, לא כל שכן כאשר מדובר בחלופה שאינה מרוחקת מרחק רב מן המקום בו בוצעו על פי הנטען העבירות.  

           סיכומם של דברים, הערר נדחה.

           ניתנה היום, ‏י"ד חשון, תשס"ו (‏16.11.2005).

                                                                             ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: